הקשר בין סגנון התקשרות בגיל צעיר לתפקוד בזוגיות

קרן קפלן ופרופ' אורן קפלן, פסיכולוגים קליניים

מקור הקשר בין ינקות לזוגיות: ג'ון בולבי ותאורית ההתקשרות – Attachment
ג'ון בולבי סבר שהאופן בו נוצרות התקשרויות בילדות המוקדמת משפיע על הקשרים הרומנטיים שנוצרים בבגרות. כיום זו אולי תפיסה ברורה מאליה, אך עד לפני כמה עשרות שנים לא נתפס הקשר הרגשי בין הורה לתינוק כמשמעותי והוא התמקד בעיקר במתן צרכים פיזיולוגיים. לפי התפיסה שרווחה אז, יחסי קרבה, אהבה ותלות מתפתחים רק בשלב מאוחר בהרבה.

כדי להמחיש זאת ניתן לתאר את אופן הטיפול בילדים שחלו ונזקקו לאשפוז רפואי בבית חולים בתקופתו כתיבתו הראשונה של בולבי לפני כ-70 שנה. ילדים אלו הושמו בחדר מבודד בבית החולים והוריהם לא הורשו לבקר אותם כלל. העילה הרפואית היתה אולי מוצדקת שכן באותה עת לא היו תרופות אנטיביוטיות והרפואה לא ידעה כיצד להתמודד עם נגיפים מדבקים. עם זאת, ההצדקה הפסיכולוגית היתה שהילד, בשל גילו הצעיר, זקוק רק לטיפול הפונקציונאלי, ואינו זקוק לתמיכה נפשית. ניתן לדמיין את רמת המצוקה והטראומה שיכול ילד צעיר לחוות אחרי שבוע-שבועיים של הפרדה טוטלית ממשפחתו ללא כל הסבר ותובנה על מה שאירע, ועוד בעת מחלה והתמודדות עימה. אולם כאמור, באותה תקופה הדבר היה נראה טבעי כמעט באותה מידה בה דג באקווריום אמור להרגיש בנוח, כל עוד מסופקים לו צרכי הקיום הבסיסיים. בולבי היה פורץ דרך וזכה להתנגדות ובוז מתיאורטיקנים ואנשי מקצוע בתקופתו על "רגישות היתר" שלו לילדים. הוא ניסה להבין ולהסביר את המצוקה העזה שחשו תינוקות שהופרדו מהוריהם וטען כי תהליך ההתקשרות של הילד לאימו נובע מצורך ראשוני מולד וקיומי שיש לבני האדם בחמימות ובקרבה ל"אחר משמעותי" שעוזר להם לשרוד ומגן עליהם מפני זרים. בתחילת החיים התנהגות זאת מובילה להתקשרות בין התינוק לדמות המטפלת בו (בדרך-כלל האם) ובהמשך החיים היא מובילה להתקשרות בין מבוגרים. בולבי ביסס את התיאוריה שלו בעיקר על תצפיות שערך בתינוקות וילדים שהופרדו מהוריהם. הוא מצא מאפיינים דומים – בתחילה תינוקות וילדים אלו הביעו מחאה וחרדה שבאו לביטוי בבכי ובחיפוש אחר האם. בשלב הבא הם הביעו ייאוש, פסיביות ודכדוך. בשלב האחרון הם הביעו ניתוק רגשי והתעלמו מהאם גם לאחר חזרתה לחדר. לטענתו מצבים נפשיים אלו מוטבעים בנפשו של התינוק במידה וחוויות קשר שליליות שכאלה חוזרות על עצמן שוב ושוב, והן יאפיינו קשרים בין אישיים בעייתיים של התינוק גם בבגרותו. הבסיס הבטוח שמספק המבוגר המטפל לתינוק מאפשר לו לחקור את הסביבה ולפתח עצמאות מבלי שירגיש מאוים מהסכנה של אובדן הקשר עם המבוגר המטפל. תינוק, שהמבוגר המטפל בו זמין, רגיש ומגיב לאיתותיו, מפתח בטחון פנימי שהוא אינו לבד ולכן יהיה חסון יותר מבחינה נפשית לפרידה. תינוק שחסר חווית ביטחון שכזו עלול לפתח חרדות נטישה ומצבים חמורים יותר של דיסוציאציה וניתוק.

דפוס היחסים של התינוק עם דמות ההתקשרות הראשונה שלו יוצרת אצלו מודלים מנטאליים שבעזרתם הוא תופש את העולם ומגבש ציפיות והערכות לגבי תגובות הסביבה כלפיו בעתיד. במקביל, בונה התינוק מודלים מנטאליים לגבי עצמו. כך נבנית למשל התדמית "עד כמה אני יכול להיות אהוב", ועד כמה כדאי להשקיע בקשר עם האחר כדי ליצור מערכת יחסים מספקת. המודלים המנטאליים שהתינוק מפתח כלפי הסביבה וכלפי עצמו ישמשו בסיס ליצירת קשרים רגשיים עמוקים וקשרי אהבה בפרט בבגרות.

כמובן שאופי מערכת ההתקשרות מצוי ברצף בין מצבים שונים, כאשר מצד אחד של הציר קיימת לצידו של התינוק דמות מטפלת, זמינה, אמפתית וחמה. בקצה השני של הרצף מצויה דמות מזניחה ומתעללת. הורים רבים נמצאים במקום כלשהו על גבי הרצף הזה, והחשיבות אינה בהכרח רק למצב בודד וספציפי אלא לתנודות שיש על גבי הרצף הזה לאורך הילדות והחיים. למשל, תנודות קיצוניות בין שני צידי הרצף עלולות להיות הרסניות יותר מהתנהגות קבועה בנקודת ביניים גם אם אינה אידיאלית. מכאן שדפוס ההתקשרות מושפע גם מאיכות ההתקשרות אך גם מיציבותה וממידת יכולתו של הילד לחזות את התנהגות הדמות המטפלת בו.

איינסוורת', תלמידתו של בולבי, פיתחה מתודולוגיה מפורסמת בשם – ניסוי "מצב הזר". בניסוי שהיא עיצבה נערכו תצפיות על אמהות ותינוקות במספר אפיזודות מובנות ומתוכננות מראש. בניסוייה התינוק והאם הוכנסו לחדר עם משחקים ובמהלך התצפית נבחנו מצבים שונים בהם אישה זרה וחברותית נכנסה לחדר ונבחנה תגובתו של הילד במצבים שונים, כאשר האם נמצאת, נעדרת, חוזרת וכדומה. הניסוי נערך כך שהלחץ על התינוק הלך וגבר באופן הדרגתי וגרם לו לבטא התנהגויות התקשרות בעוצמה הולכת וגוברת. החוקרים צפו כיצד מווסת התינוק את תחושות המצוקה שלו בעזרת ההתקשרות לאמו וכיצד הוא משתמש באמו כבסיס בטוח שממנו הוא יוצא למסעות מחקר בסביבה החדשה שכללה אנשים זרים. כמו כן הם צפו בתגובות התינוק לפרידה מהאם ולפגישה המחודשת איתה.

אינסוורת' זיהתה שלושה סגנונות התקשרות אצל התינוקות. "סגנון התקשרות בטוח" אפיין כ-60% מהתצפיות ובו הילד הפגין סקרנות עם חשש מסוים כלפי האישה הזרה, מחאה מסוימת על עזיבת האם את החדר, כמו גם שמחה וביטחון עם חזרתה. "סגנון התקשרות חרד אמביוולנטי" שאפיין כ-20% מהתינוקות היה כרוך בחרדה גבוהה בנוכחותה של האישה הזרה, במצוקה גבוהה לפרידה, ובכעס ואמביוולנציה כלפי האם עם חזרתה לחדר. "סגנון התקשרות נמנע" שאפיין את 20% הנותרים היה כרוך בהימנעות מהאם עוד בזמן שהותה בחדר, כעס ורתיעה עם עזיבתה, אך אדישות והתעלמות הפגנתית ממנה בחזרתה. תינוקות אלו מיעטו לבכות ומצבם היה החמור יותר מבחינת סגנון ההתקשרות שלהם והשלכותיו לעתיד. איינסוורת' זיהתה התנהגויות אימהיות שתאמו והסבירו את סגנון ההתקשרות של הילדים ולמעשה רוב המודלים הקלאסיים להדרכת הורים הפועלים עד היום מסתמכים על ממצאיה של איינסוורת' ועל תיאורית ההתקשרות.

עם זאת, חלפו כמה עשרות שנים מפרסום ממצאים אלה ועד יישומם, לא רק לקשר בין הורים לילדים, אלא גם להבנת תפקידם של תהליכי ההתקשרות בבגרות. חזן ושייבר היו הראשונים שחקרו את הרעיונות של בולבי בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות. מטרתם היתה להמשיג אהבה רומנטית בין מבוגרים באמצעות המונחים של תיאורית ההתקשרות, ואכן הרצף שבין התקשרות בטוחה, להתקשרות חרדתית והתקשרות נמנעת התאים "כמו כפפה ליד" לתיאור מערכות זוגיות.

לדוגמה, ניתן לצפות שמבוגרים שיהיו בטוחים במערכות היחסים שלהם ירגישו ביטחון שבני הזוג שלהם "יהיו שם בשבילם" כשיזדקקו להם, ולא פחות חשוב – יהיו מוכנים ליצור מצבים שבהם הם תלויים באחרים או/ו שאחרים תלויים בהם. בניגוד לכך, מבוגרים אחרים בעלי דפוס התקשרות חרד יחששו שאחרים לא אוהבים אותם מספיק, ויגיבו בנקל בתסכול או בכעס כאשר הצרכים ההתקשרותיים שלהם לא יסופקו לשביעות רצונם. אחרים יכולים להגיב בהימנעות, למשל יפגינו בדרכים שונות שאינם מעוניינים במערכות יחסים קרובות, יעדיפו לא להיות תלויים מידי באנשים אחרים ו/או שאחרים יהיו תלויים בהם וכדומה.

ממצאי המחקר של חזן ושייבר הראו קשר בין אופי מערכות היחסים הרומנטיות של אנשים לאופי היחסים המוקדמים שלהם עם הוריהם. הם פיתחו שאלון למדידת סגנונות התקשרות של מבוגרים ומצאו התפלגות של סגנונות התקשרות בבגרות הדומים במאפייניהם לאלו שנמצאו בגיל הצעיר.

ההתייחסות לתיאורית ההתקשרות בבגרות תפסה לאחר מכן תאוצה משמעותית וחוקרים שונים החלו לפרסם ממצאים בנושא, חלקם שונים מאלו של חזן ושייבר. לדוגמה, כלי אבחוני אחר שפותח על ידי מיקולינסר ושותפיו מצא התפלגות של 46% בטוחים, 33% נמנעים ו- 18% חרדים השונה מההתפלגות המדווחת בספרות. קים ברטולמאו הציגה מודל תיאורטי המתאר ארבעה סגנונות התקשרות ולא שלושה כפי שאופיין במודל המקורי. הממצאים המחקריים שהצטברו הראו שלמרות הקשר הברור בין סגנון ההתקשרות בילדות המוקדמת והבגרות, קיימים הבדלים משמעותיים בין דפוסי ההתקשרות ומאפייניהם בילדות ובבגרות שדורשים התאמה של המודל המקורי. לדוגמה, אצל ילדים רמת המודעות לצרכי ההתקשרות נמוכה ולכן ניתן לראות את ההתנהגות הנמנעת אצלם כתגובה אוטומטית שמאפשרת "כיבוי" של מערכת ההתקשרות. לעומת זאת אצל מבוגרים קיימות רמות שונות של מודעות לצרכי ההתקשרות ולכן הימנעותם היא לא אוטומטית אלא התנהגות אקטיבית הנובעת מפחד מאינטימיות.

המחקר האינטנסיבי בתחום דרש אינטגרציה וב-1998 אספה קלי ברננד, תלמידתו של שייבר, את כל שאלוני ההתקשרות שנוצרו ויצרה בעזרתם שאלון מאוחד הנע על שני צירים: ציר החרדה בהתקשרות וציר ההימנעות בהתקשרות. שני צירים אלו, הכוללים את התנודה בין ביטחון לחרדה מחד ובין הימנעות ותגובתיות מאידך, עשויים להדגים את מצבי ההתקשרות האפשריים בבגרות. המשגה זו הביא לכך שרוב המחקר והדיון המקצועי כיום בתחום ההתקשרות עבר ממודל של 3 הקטגוריות (בטוח חרד, נמנע) למודל של שני צירים (ארבע קטגוריות 2 X 2) המאפשר חפיפה בין הקטגוריות השונות.

ניסוי שדה התעופה של פריילי: פריילי ושייבר ערכו מחקר תצפיתי בשדות תעופה שונים בקליפורניה, שכן בשדות תעופה מתרחשות באופן טבעי פרידות בין אנשים מבוגרים וקל יחסית לעקוב אחרי ההתרחשויות בהם. בתחילת המחקר התבוננו החוקרים בזוגות שנפרדו טרום טיסה וקידדו את התנהגויותיהם של אנשים אלו. ארבעת הסעיפים הראשונים נלקחו ממחקרה של איינסוורת': שימור קשר, חיפוש קשר, הימנעות, התנגדות, ונוספו להם גם עצבות, השגחה/טיפול ומיניות. בהמשך פנו החוקרים לזוגות שונים שהמתינו לטיסה וביקשו מהם למלא שאלון אנונימי ולאחר מכן צפו בהיחבא בזוגות אלו וניתחו את תגובותיהם. מגוון ההתנהגויות היה רחב: אנשים נצפו מתחבקים, מתנשקים, בוכים וכו'. היו שחיבקו חיבוקים עזים, היו שנישקו נשיקות ממושכות והיו כאלו שהניפו יד בסתמיות לשלום כאשר בן הזוג עמד בשער העליה למטוס.

ממצאיהם של של פריילי ושייבר במחקר זה מתייחסות רק לנשים. הם מצאו שנשים שהוגדרו על-פי השאלונים שמילאו, כבעלות "סגנון התקשרות בטוח", הביעו יותר את חרדתן, חיפשו נחמה אצל בני-זוגן וסיפקו להם נחמה. הן פנו אליהם,חיבקו אותם, החזיקו את ידיהם וכו'. נשים שהוגדרו כבעלות "סגנון התקשרות נמנע", לא חיפשו מגע עם בני זוגם והתרחקו מהם ללא חיבוקים ממושכים המביעים קירבה. נשים בעלות "סגנון התקשרות חרד" שמרו על בני זוגן "קרוב אליהן", הן הרגישו מצוקה וחוו סבל. יש לציין, מן הסתם, שאצל מבוגרים נצפו התנהגויות מיניות שלא נצפו אצל ילדים. כמו כן, יש לזכור שביחסים רומנטיים, להבדיל מיחסי תינוק-מטפל ,שני המבוגרים הם דמויות משמעותיות שנותנות וגם לוקחות, לכן נצפה אצל המבוגרים מגוון רחב יותר של התנהגויות התקשרותיות.

מחקר דומה לתצפיות שדה התעופה בוצע על ידי סימפסון שעקב אחרי זוגות שהתנדבו להשתתף בניסוי ומילאו שאלוני התקשרות בעזרת מצלמה במעגל סגור בזמן שהמתינו יחד בחדר ההמתנה לתחילת הניסוי. הוא מצא קשר בין ממצאי השאלונים לניתוח צילומי הוידיאו על התנהגות הזוגות בחדר ההמתנה.

עד כה הצגנו בעיקר את הקשר בין דפוסי התקשרות ומאפייני מערכות יחסים מתחילת החיים למערכות יחסים רומנטית בבגרות, אולם בהמשך למחקריהם של חזן ושייבר החלו להיבדק גם קשרים בין סגנון התקשרות לאוריינטציה לעבודה. החוקרים התייחסו לעבודה בבגרות באופן דומה לאופן בו תינוקות התייחסו למשחקים בחדר. במחקרי התינוקות תפקודם של ילדים בחדר המשחקים היה שונה בהתאם לסגנון ההתקשרות שלהם, ואכן גם במחקרי המבוגרים נמצאו דפוסי עבודה אופייניים לפי סגנון ההתקשרות. לדוגמה, מבוגרים בעלי סגנון התקשרות בטוח דיווחו על רמות גבוהות של סיפוק בעבודה ויחסים טובים עם קולגות,הרגשת בטחון וקיומן של אפשרויות קידום. במונחי איזון בין עבודה ואהבה, בעלי סגנון התקשרות בטוח נטו לייחס ערך גבוה יותר ולתת דגש רב יותר להנאה מיחסים בין-אישיים מאשר לעבודה.

לעומתם, מבוגרים בעלי סגנון התקשרות חרד דיווחו על חוסר ביטחון בעבודה, הרגשה של היעדר הכרה והערכה מצד חבריהם לעבודה ואי-שביעות רצון מקידומם. נמצא שהעיסוק שלהם ביחסים בינאישיים בא לעיתים על חשבון תפקודם בעבודה. הם מעדיפים לעבוד עם אחרים משום שמטרתם היא לזכות בכבוד ובהערצה מחבריהם לעבודה. הם מפחדים מדחייה בשל ביצועים לא טובים וענייני אהבה מפריעים להם בביצוע העבודה. יש להם את המשכורת הנמוכה ביותר מבין שלושת הקבוצות של סגנונות התקשרות, ללא קשר לרמת השכלה. הם סובלים מהסחות דעת בעבודה, קשה להם לסיים פרויקטים והם מתרשלים בעבודתם לאחר שהם מקבלים עליה תשבחות. לבסוף, מבוגרים בעלי סגנון התקשרות נמנע דיווחו על אי שביעות רצון מקולגות לעבודה אך על רמה גבוהה של שביעות רצון מהעבודה. במונחי איזון בין אהבה ועבודה היתה להם נטייה גבוהה יותר להדגיש את חשיבות העבודה על פני האהבה.

נמצא שהם מנצלים את שלל הפעילויות בעבודה כדי להימנע מאינטראקציות חברתיות. העבודה לדעתם מפריעה ביצירת קשר עם חברים ומפריעה להם בחיי החברה. הם פחות מרוצים מעבודתם למרות שהם מרוויחים כמו האנשים בעלי סגנון ההתקשרות הבטוח. הם לא יוצאים להרבה חופשות מהעבודה ומעדיפים לעבוד לבד.

לסיכום, התמונה הכוללת שעולה מתוך הסקירה הנוכחית מדגימה שדפוסי התקשרות הנוצרים בגיל צעיר בחיים סביב היחסים בין התינוק לאימו ודמויות מטפלות נוספות, משפיעים ומובילים את הפרט בשבילי החיים לאורך שנים רבות, הן ביחסיו הבינאישיים הכלליים, הן ביחסים רומנטיים עם בני זוג והן במקומות העבודה. מודעות לדפוס ההתקשרות האישי היא בסיס חשוב להתמודדות עם קשרים בין-אישיים ומהווה חומר גלם משמעותי במסגרת של טיפול פסיכולוגי.